וחד משמעי של מדינות ערב על הישוב היהודי בא"י והתבדו.
חלק מהם אפילו תכנן את חלוקת השלל. עברו בישובים יהודיים וסימנו בתים: זה
יהיה שלי..וזה - שלך. עבורם זו הייתה שגרה. באופן דומה ירשו את בתי היהודים
כשגירשו אותם ממדינות ערב. לו היינו עושים רשימת מלאי של סכום הרכוש ובתי
היהודים שנותרו מאחור במדינות ערב אל מול סכום הרכוש ובתי הערבים מא"י
שנמלטו או גורשו, אינני בטוח איזה סכום היה יוצא גבוה יותר.
אינני מתפלא על הטעות שעשתה האוכלוסייה הערבית. זוהי חוליה אחת בשרשרת
של טעויות שהרעיון המרכזי בהם הוא לזלזל בשכן היהודי ולומר את המילה
"לא" לכל פשרה מוצעת עם האוכלוסייה היהודית.
מי שהסתמך על תכונת מיתוס שהשתרשה אודות יהודים (מבוסס על היסטוריה
מארצות ערב ושואת יהודי אירופה) שנוטים להיכנע לכל גורם כוחני, עלול היה
להגיע למסקנה (שגויה אך הנחה דיי סבירה) שהערבים ינצחו בקרב על ארץ ישראל.
גם לאחר אסון הנכבה ב-1948-9 לא נלמד הלקח. הערבים הוסיפו להתבצר בעמדתם
ולא קלטו את השינוי המהיר שחל אצל היהודים או הישראלים. זה עלה להם בתוצאות
של שתי מלחמות נוספות: 1967 ו-1973.
אך לא רק במלחמות מדובר. אם נעזוב את המלחמות ונתמקד בבנייה, בשיקום ובפיתוח,
נוכל להבחין בתופעה ברורה וחדה המבדילה אותנו מן השכנים. בעקבות מלחמת העולם
ולאחר הכרזת מדינת ישראל, הגיעו לישראל מיליוני פליטים חסרי כל מכל מדינות
העולם. מדהים כיצד הצליח ישוב קטן של 700,000 נפש שנכח בישראל ערב הקמת המדינה
לקלוט את כל הפליטים היהודים, לאכלס ולשקם אותם. התהליך נמשך עם גלי מהגרים
(חלקם חסר כל, בעיקר אם הם מגיעים ממדינות מוסלמיות) לאורך של שנות המדינה.
כולם זכו לטיפול. תנאי חייהם טובים יותר ברוב המקרים מחייהם הקודמים.
השוו מצב זה למחנות הפליטים הקיימים עד היום במדינות ערב. למעט אחוז
מסוים שנחלץ משם ביוזמה עצמית, שום מדינה לא נקטה במדיניות של שיקום
הפליטים אלא העדיפה הנצחה של המצב הקיים. הפליטים סמוכים עד היום על
מרכזי חלוקת מזון וסיוע של האו"ם. 61 שנה לא ניסה שום גורם לפתור את
הבעיה. תעודת עניות למדינות ערב.
פרשנות מיתולוגית לעבר:
שני בנים היו לאברהם, העברי הקדמון. ישמעאל ויצחק. יצחק הוא הבן הלגיטימי.
ישמעאל הוא הבן הנלווה. נגזר על ישמעאל להתלוות תמיד, ממרחק מסוים
אך לא רחוק מדי, לבן הלגיטימי, ליצחק.
לישמעאל, כמו לכל אנוש עלי אדמות, עומדת זכות הבחירה. הוא יכול לבחור
לשבת לצד אחיו, יצחק, בשלום ובבטחה, ולהינות מיכולתו של יצחק שתתרום
גם לו. האלטרנטיבה היא לבחור בדרך המלחמה, ההרג והגזל.
ישנם בהיסטוריה המשותפת של שני העמים הללו דוגמאות רבות מדי שהבחירה
של צאצאי ישמעאל הייתה במלחמה, בהרג ובגזל. דומה שמדובר בקללה שהוטלה
עליהם. הם אינם מצליחים לראות נכוחה ולאורך זמן את המציאות המשתנה.
שני בנים לאותו אב וכה שונים. ראו נא את ההוכחה לכך ב-200 השנים האחרונות
בשטח המבחן, ארץ ישראל. ראו כיצד נראית ישראל וכיצד נראית הגדה המערבית.
כיצד נראה ישוב עברי בישראל וכיצד נראה בה ישוב ערבי, בתחומי הקו הירוק.
חושבים שהסיבה לכך היא מדיניות. תשובה שגויה. אדרבא, עברו את הגבול והשוו
את ירדן, מצריים, סוריה לישראל. כיצד נראה ישוב ערבי במדינות אלה וכיצד
נראה ישוב ישראלי. ההבדל ענק. בדקו את הנתונים התרבותיים, בריאותיים,
כלכליים. הפער עצום. שתי תרבויות קרובות גיאוגרפית והבדל בלתי ניתן לתפישה.
הישראלי, משקיע את מלוא יכולותיו בכל אפיק אפשרי לשדרג ולפתח ולטפח את
מקום מגוריו, את ביצועיו, את כישוריו. הערבי, מקדיש חלק ניכר מחייו לעסוק
בשגרה. עוסק בשיטתיות במה שעשו אבותיו, בחקלאות, במסחר. פסיביות.
במבט לאחור, הממצאים מרעישים. הישראלי מצליח בזמן קצר להסתגל לכל תנאי
קשה ולשנות אותו לטובתו. שימו אותו בכל מקום בלתי מפותח וחיזרו לאותו
מקום כעבור שני דורות. לא תכירו את המקום ואת הנוכחים בו.
מובטחני שאם היו שמים את הישראלים באוגנדה, עפ"י האלטרנטיבה שהועלתה באחד הקונגרסים הציוניים, היו קורים שני דברים: אוגנדה הייתה הופכת לפנינה
מערבית משודרגת של העולם, ואנו היינו מנהלים קרבות בלתי פוסקים עם חצי
תריסר ארגוני שחרור למיניהם של אוגנדה.
חזרה לעולמנו הנוכחי:
הסימן הברור והמתמשך לכך שהערבים איבדו את הבכורה במזרח התיכון בכלל
ובארץ ישראל בפרט היה ברור למי שהתבונן במעשיהם של המתיישבים הראשונים
בישראל. אלה שהגיעו בעליות הראשונות, קנו קרקעות מהערבים (שהיו בטוחים
שיקבלו פרס כפול. גם כסף עבור אדמה "חסרת ערך" וגם את האדמה חזרה כי
התימהונים היהודים נראו כחסרי ישע מול התנאים הקשוחים. הסברה הייתה
שתוך שנה שנתיים יימלטו או ימותו מתחלואי המקום או מחוסר הסתגלות
והאדמה תחזור לבעליה). בדיעבד, כל מקום ואתר בהם היהודים התיישבו,
השתנה לחלוטין.
בעבר, קראתי ספרים על ההתיישבות. שניים מהספרים נחרטו בזיכרוני:
הספר הראשון, "אנשי בראשית" של אליעזר שמאלי על ההתיישבות של משפחת אלכסנדר זייד בעמק יזרעאל - שיך אברק - היא בית שערים, ישוב יהודי עתיק
מתקופת המשנה. אחד הקטעים הסמליים בספר היא מציאת תיבה עתיקה וחלודה,
שהכילה 50 מטבעות זהב, בעת החריש בישוב "עין רועים" (בית שערים). היו אלה
מטבעות זהב מתקופה קדומה שמימנו את שדרוג הישוב במקום. "שלם ישלם
המבעיר את הבערה" אומר לחרמוני (אלכסנדר זייד) המסגר שפתח את תיבת
המטבעות והתכוון לכך שמי שהחריב ושרף את הארץ בימי קדם, ראוי שכספו (כסף
גזל) יממן את בניינה מחדש.
הספר השני הוא ספרה של רבקה אלפר "קורות משפחה אחת" המתאר סאגה של משפחת סוכובולסקי-דנין, שיצאו מתוך חומות ירושלים, עברו ליפו במאה ה-19 ולימים
נמנו על מקימי השכונה אחוזת בית, תחילתה של העיר תל-אביב.
הספר מתאר את הסיבות ליציאה מיפו וההחלטה לבנות עיר בדיונות החול. כעת,
כבר לא משנה האם העיר נוסדה ב-1906 או ב-1909. אבל לראות את תל-אביב
שנבנתה "יש מאין" וחלקים מתוכה נחשבים לפנינה ארכיטקטונית ראויה לשימור,
מול יפו הערבית שנותרה פחות או יותר כפי שהייתה - נותנת אמת מידה נוספת
להבדל בין שתי התרבויות.
הספר מתאר את ההשבתה של נמל יפו על ידי הערבים שהכריזו בשנת 1936 על מרד
נגד שלטון המנדט הבריטי וחדלו לתת שירותי נמל לשכניהם היהודים. התוצאה
הייתה הקמה של נמל ת"א שירש תוך זמן קצר את נמל יפו. כאן אין מדובר בפרוזה.
זהו סיפור עובדתי. השבתה מול בנייה. דוגמא נוספת להבדלים שיטתיים בין שתי התרבויות.
הפער בין התרבויות אינו יוצר מאבק רק בין הערבי לעברי אלא ניטש באופן
גלובלי בין קבוצות גדולות של מוסלמים קיצוניים לבין אוכלוסייה מערבית
באירופה. ישנה תחושה הנתמכת בעדויות ובמעשים כי המטרה של המוסלמים היא
להציף את אירופה ולכבוש אותה בהדרגה מבפנים. כמו שיטפון של פרשים מסתערים
ומצווחים. זוהי נקודת התורפה של התרבות הזו שאיננה מביאה במאה הנוכחית
שום ערך מוסף אלא תחושה של קיפוח ושנאה המתורגמת בחלק מהמקרים לפיגועי
טרור איזוטריים והמוניים.
הפיתרון לתופעה נעוצה כרגיל בחסרונו של המנהיג המוסלמי שיצוץ מתוך
הישימון המוסלמי ויראה את האווילות בשיטה הנוכחית ואת הברכה שיכולה
לצמוח משיתוף הפעולה והמעבר להבאת תועלת לבעיות מתחדשות של הגלובוס
בו אנו חיים.
אולי מוטב שנעלה צופים חדי עין על ראשי הגבעות על מנת לאתר מנהיג זה
בטרם יגיעו אלינו גלי הפרשים.
הכותב הוא מנהל בבנק מסחרי
